התשובה היא: כנראה מחובר לצוואר שלך. ובכל זאת הפחד מ"לאבד את ראש", כלומר, איבוד הזיכרון ודמנציה הוא אחד מהנושאים הכי טעונים ומעוררי החרדה בגיל המבוגר, ולא בכדי. רובנו נתקלנו בדמות הישיש המבולבל, שמתקשה לבטא את עצמו ולזהות את הקרובים אליו. המפגש הזה מעורר פחד מהלא נודע בכולנו, צעירים ומבוגרים. אבל, לא כל אבדן ריכוז שגרם לנו להכניס את שלט הטלוויזיה למקפיא (קרה לאיש צעיר מאוד ועסוק מאוד שאני מכירה), נגרם מדמנציה. החיים כיום מלאים בגירויי יתר ועומסים רגשיים ומנטליים גם על האדם החד והצלול ביותר.
לכן, ראשית, נגדיר מהי דמנציה. זהו שם כולל לתסמינים המופיעים בכמה מחלות המשפיעות על המוח בגיל הזקנה (לעיתים גם בגילאים מוקדמים יותר), הידועה מבינן היא כמובן מחלת האלצהיימר, אך דמנציה מופיעה גם במחלת הפרקינסון בשלבים מתקדמים ובעקבות התפתחות גידולים במוח ואירועים מוחיים ואף עלולה להופיע כסימפטום של דיכאון בגיל המבוגר ובמחלות נוספות. התסמינים כוללים הפרעה בזיכרון לטווח ארוך ולטווח קצר, הסחת דעת, שיפוט לקוי, שינוי באישיות ושינוי בשפה (יכולת להביע מילים ובביטוי העצמי). הסיכון ללקות בדמנציה עולה עם הגיל וכמו בכל מצב רפואי, ישנן רמות חומרה והטיפול באדם הלוקה בדמנציה מותאם להן.
החשד בדמנציה לרוב מופיע בעקבות הופעה עקבית של הפרעות בזיכרון ובתפקוד השכלי, אשר פוגעות בתפקוד היום יומי של האדם. כאשר עולה חשד לפגיעה בתפקוד השכלי, קיימים מבחנים לאבחון ולהערכת התפקוד. הנפוץ ביותר הוא מבחן ה"מיני-מנטל" ( MMSE – Mini-Mental State Examination). זהו שם "מפחיד" לשאלון קצר ופשוט יחסית בן 30 שאלות, שמטרתו לאבחן את קיומה של דמנציה וכן לעקוב אחר מצבו הקוגניטיבי של החולה לאורך המחלה. מבחן זה מועבר על ידי כל רופא, פסיכו-גריאטר, אחות, עו"ס ופסיכולוג, אשר הוכשרו לכך ונותן תמונת מצב אמינה למדי לגבי המצב המנטאלי של החולה באותה נקודת זמן. בנוסף, הטכנולוגיה הרפואית כיום מקלה מאוד על תהליך האבחון ואת חלק גדול מהמחלות הקשורות בדמנציה ניתן לאבחן באמצעות בדיקות הדמיה מוחית מסוג CT ו-MRI.
מה אפשר לעשות? אם את/ה חושד/ת שמשהו קורה לכם, אתם מכירים את עצמכם הכי טוב! הדבר החשוב ביותר, למרות הפחד הוא לא להיכנס ללחץ. עצה משונה, אני יודעת, אבל לחץ הוא ה"אויב" בהתמודדות עם מחלות כמו עם כל אתגר אחר. חשוב, לדבר עם המשפחה או עם חברים הקרובים, בכדי לראות אם הם הבחינו במשהו גם כן. מערכת תמיכה, שאפשר לסמוך עליה, היא דבר חשוב מאוד בזמנים שכאלה כדי להפיג חרדות ועזרה מעשית. חשוב למצוא מישהו לדבר איתו, אם מדובר באדם יקר או באיש מקצוע, לפעמים זהו ההבדל בין טיפול יעיל במצב לבין פיספוס. השלב הבא הוא לפנות לרופא משפחה ולעבור אבחון שיטתי והתאמת טיפול.
המגמה העיקרית כיום, כמו במחלות אחרות, היא מניעה. חברות רבות, שמפתחות שיטות ל"אימון המוח", קמו בשנים האחרונות במטרה ללמד אנשים טכניקות שמטרתן מניעת התדרדרות קוגניטיבית. בנוסף, בטוחני, שכולכם שמעתם על היתרונות שיש בסודוקו ובמשחקי מחשבה דומים, שניתן למצוא בעיתון היומי במרכול הקרוב לביתכם, לאימון מחשבתי. אך אלו לא הדרך היחידה. כאשר עבדתי כעו"ס במחלקה הנוירולוגית בבי"ח "אסף הרופא", העצה הרפואית הטובה ביותר בעיניי, ששמעתי ממנהל המחלקה למניעה או לשימור הקיים, הייתה למידה של כישורים חדשים, למשל, למידה של שפה חדשה או מלאכה חדשה. הכוונה בכך היא ליציאה מתבניות חיים שגרתיות ומציאת עולמות תוכן חדשים ולשמור על רמת פעילות גבוהה בחיי היום יום. יש בעשייה זו בכדי למנוע חלקית התדרדרות קוגניטיבית (במחלות שאינן גנטיות) או שימור מצב קוגניטיבי עם הופעת תסמינים התחלתית. בנושא זה לקהילה ישנו תפקיד מרכזי בבניית תוכניות פנאי והשכלה בגיל השלישי ועידוד חברי הקהילה לקחת חלק פעיל בהם. לשמחתנו, במועצות האזוריות ערבה וחבל אילות פועלות קתדרות ובהן פעילויות העשרה רבות ומגוונות לרווחת התושבים. באילת ישנה פעילות עשירה תרבותית וחברתית עבור בגיל השלישי והרביעי.
בשלב זה לא נמצאה תרופה למחלות הדמנציה, אולם החדשות הטובות הן כי כיום קיימות תרופות המעכבות את התקדמות ההתדרדרות הקוגניטיבית במחלת האלצהיימר ומשפיעות הן על מאפייני הזיכרון ועיבוד המידע והן על מאפייני השינוי האישיותי של המחלה. תרופות אלה במקרים רבים יעילות מאוד ומעכבות התדרדרות לשלבים מתקדמים במחלה. חדשות טובות נוספות הן שהמחקר הרפואי בנושא לא מפסיק ומניב תוצאות ומסקנות, שיהפכו גם לתרופות בזמן הקרוב.
מניסיוני, שילוב בין פעילות מתאימה שיכלית וגופנית וטיפול תרופתי מתאים יעיל מאוד. במועדוני "עמך" פגשתי אנשים שמצבם השתפר מבחינות מסוימות (אך הם לא הבריאו, כמובן), בשל הסביבה החברתית המחזיקה והאפשרות להשתתף בפעילות מעניינת ולצאת מבין ה"ארבעה קירות".
אני כאן למענכם. בריאות טובה לכולכם!